בחודשים האחרונים מתנהלת בכנסת ובתקשורת מלחמה איתנה הקשורה לגיל הפרישה לנשים ומועד יציאתן לגמלאות במסגרת חוק פנסיה חובה. ועדה בראשות אודי ניסן, הממונה על התקציבים באוצר, הגיעה למסקנה כי בשוק העבודה של ימינו, אין צורך להפלות ולבדל בין נשים לגברים, ושני המגזרים יכולים, וצריכים, להמשיך ולעבוד ולהוות גורמים כלכליים משפיעים עד גיל 67. מטרת הועדה הייתה לבחון את כדאיות המהלך מבחינה מיקרו כלכלית לאור העלייה המתמדת, שעודה צפויה לעלות, בתוחלת החיים בישראל, במתכונת עולם התעסוקה בישראל, שלא מגלה אהדה רבה, בלשון המעטה, לגברים ולנשים בגילאי 40 ומעלה ובעיקר בדפוסי העבודה שהולכים והופכים לתובעניים יותר ויותר ומדירים קהלים שלמים מאפשרות תעסוקה בגיל מבוגר.
באופן שנראה אולי מפתיע, דווקא ארגוני הנשים ושתדלניות זכויות הנשים בישראל, יצאו ועודנה יוצאות כנגד המהלך הזה מסיבות שונות, חלקן הגיוניות וחלקן מעלות סימני שאלה רבים וספק באשר לאותנטיות שלהן. ראשית, ואת זאת לא רבים יודעים, נשים רשאיות לעבוד כיום עד גיל 67, בדיוק כמו גברים, ולמעסיקים אין זכות לפטרן או לנקוט נגדן איזושהי סנקציה תעסוקתית ברגע שיאמרו שאינן מעוניינות בפרישה ומימוש זכויות פנסיה. הזכות ליציאה מוקדמת לפנסיה, על פי דיני עבודה חקוקים ורשמיים, היא תלוית החלטת העובדת בלבד וכל עוד לא נעשתה עבירה או פעולה שמחייבת את המעסיק לפטר או להשעות לאלתר את העובד או העובדת, הוא מחויב להמשיך ולהעסיקם באותם התנאים ובאותה המתכונת.
משמעות האפשרות של נשים להגיע לגיל פנסיה מוקדם יותר היא מניעת שחיקתן הגופנית והמנטאלית שהולכת ומצטברת עם השנים וזוהי הנחה המתבססת על נתונים עובדתיים וסטטיסטיים שאינם ניתנים להפרכה, וגם כאשר אנו חיים בחברה שבה יש שוויון זכויות מלא ואפילו סוג של העדפה מתקנת לנשים עדיין רוב הנשים בישראל משלבות קריירה עם משפחה וגידול ילדים ואחוז התשישות הגופנית שלהן היא רבה יותר ביחס לגברים, שרובם מקדישים את מרצם ושנות בגרותם לעבודה ולפיתוח הקריירה. עצם העובדה כי נשים בגיל פנסיה מוקדמת יכולות לנוח קצת ולבלות זמן איכות ופנאי עם משפחתן ועם עצמן, היא כשלעצמה חיובית וראויה.
פנסיה היא מילה שמתארת הפיכה מגורם אקטיבי ויצרני, בעל משמעות פרודוקטיבית וחשובה לכלכלה ולמשק, לישות פאסיבית, הנשענת על גמלאות ועל הקצבה חודשית ובעצם מהווה נטל כלכלי על החברה. ראוי לשנות את המינוח ואת החשיבה לגבי גיל הפרישה מעבודה ומפעילות יצרנית, לאפשר לכל אחד או אחת לעבוד על פי יכולתם ועד איזה גיל שירצו, או, לחילופין, לקבל באהדה ובסימפטיה את החופש והחירות שגילאי ה-60 פלוס ראויים להם וזכאים להם על פי כל דין ומוסר חברתי. כל חוק שיחוקק ויעמוד בפני הציבור, ראוי שייקח בחשבון את השינויים הדמוגראפיים ואת השינויים התעסוקתיים בחברה הישראלית המודרנית, אך יחד עם זאת יאפשר למי שמעוניינת בכך לפרוש בכבוד ובסימפטיה גם לפני גיל 67.
